אֵל חֲקַרְתַּנִי, צְפוּנוֹתַי תֵּדַע.
כָּל אוֹרְחוֹתַי – הֵיטֵב יָדַעְתָּ;
אָנָא אֵלֵךְ, אָנוּס מֵרוּחֲךָ?
גַּם אִם אֶסַּק שָׁמַיִם – שָׁם אַתָּה!

חָקְרֵנִי, אֵל, וְדַע אֶת לְבָבִי.
אָנָא בְּחָנֵנִי, דַּע כָּל שַׂרְעַפַּי;
וּרְאֵה, אֵלִי, אִם דֶּרֶךְ עוֹצֶב בִי;
וּנְחֵנִי נָא בְּדֶרֶךְ עוֹלָמִים!

כָּל עַטְרוֹתַי אַקְרִיב עַל הֲדוֹמְךָ,
כָּל טוּב שֶׁבִּי מִמְּךָ וְלִכְבוֹדְךָ.
אֶל מוּל עֵינַי שִׁוִּיתִי אֶת דְּמוּתְךָ,
וְעֶרְגָּתִי כֵּנָה – לִהְיוֹת כְּמוֹתְךָ!

קְהִלָּתְךָ כְּמֵהָה אֱלַי תְּחִיָּה.
לַכֵּד גּוּפְךָ, פַּח בָּנוּ רוּחֲךָ –
עַם בְּחִירָתְךָ יֵעוֹר לְשֵׁרוּתְךָ.
בּוֹא, וְהַתְחֵל נָא בִּי אֶת הַמְּלָאכָה!