אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁלּא הָלַךְ בְּדֶרֶךְ רְשָׁעִים,
אֲשֶׁר בְּסוֹד הַחַטָּאִים מוֹשָׁב הוּא לֹא לָקַח;
שֶׁכָּל יָמָיו וְלֵילוֹתָיו בִּדְבַר שַדַּי יֶהְגֶּה,
וְכָל חֶפְצוֹ תָּמִיד יִהְיֶה בְּיָהּ וְחֻקּוֹתָיו.

אָדָם כָּזֶה דּוֹמֶה לְעֵץ שָׁתוּל עַל מֵי נָהָר,
שֶׁבְּעִתּוֹ יִתֵּן פִּרְיוֹ, עָלֵהוּ לא יִבּוֹל.
אֲבָל הָרְשָׁעִים לֹא כֵן: כַּמּוֹץ הֵם נִדָּפִים;
וּבְמִשְׁפַּט הָאֱלוֹהִים אָכֵן לא יַעַמְדוּ.

בְּיוֹם הַדִּין הָרְשָׁעִים לָקוּם יְפַחֲדוּ,
וּבַמִּשְׁפָּט לֹא יְזֻכּוּ בְּנֵי אָדָם פּוֹשְׁעִים.
כִּי נְתִיבַת הַצַּדִּיקִים יוֹדֵע אֱלוֹהִים,
וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תּאבַד, תֹּאבַד לְעוֹלָמִים.